דיון | נספח : "סיפור בהמשכים שיתופי | כתיבה AI" שאלות ודיונים>>
-
-
אני מבין שזו תחילתה שלו יוזמה פורצת דרך
אני מבין שזו תחילתה שלו יוזמה פורצת דרך
ניסנו כמה פעמים לעשות זאת בפורום הAI של פרוג...
וזה לא כל כך צלח בא נראה איך זה יעבוד כאן. -
-
פוסט זה נמחק!
-
כאן נדון בנוגע לסיפור... ולכל המסתעף. באשכול השני יעלו רק הפרקים.
https://bina.top/post/3060כאן נדון בנוגע לסיפור... ולכל המסתעף. באשכול השני יעלו רק הפרקים.
https://bina.top/post/3060מה המטרה של זה?
מה זה יותר מוצלח מאשר שאני אבקש עכשיו לפי ההוראות האלו מהבינה המלאכותית פרק אחרי פרק עד גמירא? -
כאן נדון בנוגע לסיפור... ולכל המסתעף. באשכול השני יעלו רק הפרקים.
https://bina.top/post/3060מה המטרה של זה?
מה זה יותר מוצלח מאשר שאני אבקש עכשיו לפי ההוראות האלו מהבינה המלאכותית פרק אחרי פרק עד גמירא?כאן נדון בנוגע לסיפור... ולכל המסתעף. באשכול השני יעלו רק הפרקים.
https://bina.top/post/3060מה המטרה של זה?
מה זה יותר מוצלח מאשר שאני אבקש עכשיו לפי ההוראות האלו מהבינה המלאכותית פרק אחרי פרק עד גמירא?כי זה שיתופי וכיף...
שגם לא כל רגע עולה פרק אלא כל כמה זמן, ואז מחכים שיעלה ולאיפה הAI יקח את זה.
וגם כל אחד לפעמים משתמש במודל אחר כך שזה יהיה מעניין לראות את ההבדלים.וכשאני חושב על זה... כדאי שכל אחד יכתוב למטה בקטן באיזה מודל הוא עשה את זה.
-
כאן נדון בנוגע לסיפור... ולכל המסתעף. באשכול השני יעלו רק הפרקים.
https://bina.top/post/3060 -
תערכו את הפרק ותוסיפו למטה את המודל (המלא) שהשתמש
-
פרק 3 — אור בלי צל
יורם לא ענה מיד. הוא הביט במנורות האדומות שהבהבו על הקמרון, אחר כך בקלף שרעד בידו של נרון, ורק אז בנרון עצמו.
"כמה זמן?" שאל.
נרון לא הבין מיד שהשאלה מופנית אליו. ואז הבין, ומשהו בו התיישר, כמו תמיד כשנתנו לו לחשב. הוא ראה בעיני רוחו את מפת המעברים, כמו שראה אותה אלפי לילות: שער ורידיה, הקשת הארוכה שעוקפת את ענני האבק הכחולים, שלוש תחנות הביניים. אצבעותיו ספרו על שפת השולחן בלי שהרגיש.
"שתים-עשרה דקות," אמר. "אם הן נוסעות בנתיב."
על שולחן האבן עמד שעון חול ישן. יורם הושיט אליו יד, הפך אותו והניח אותו בחזרה. החול התחיל לרדת.
"אז יש לנו אחד כזה."
"אז יש לנו זמן לברוח." נרון כבר פנה אל השער. "קצין המשמר אמר שהמסדרון המערבי פנוי. אם נעלה עכשיו—"
"לאן?" יורם לא הרים את קולו. "הן באות אל המצפה, נרון, והמסדרון המערבי עובר דרכו." הוא הלך אל שער הברזל, סגר אותו וסובב את מפתח הנחושת פעמיים. "כאן יש מעלינו שלושים אמות של אבן. האבן הזאת החזיקה אלף שנה."
נרון נשאר לעמוד מול השער הנעול. מלמעלה, דרך האבן, עוד הגיע זמזום הסירנות, עמום ורחוק, כמו גשם על גג של בית אחר. הוא הסתובב. השאלה שנקטעה קודם עוד הייתה בפיו.
"מי הוא איש המשמר מארקה?"
"אני לא יודע."
"אתה שומר הרישומים."
"ואני לא יודע." יורם חזר אל השולחן ועמד לידו, ידיו שלובות מאחורי גבו.
"ומה הם יעשו כשיגיעו?"
יורם הביט במדפים: במגילות, בגלילי המתכת, במסכים המכניים שעמדו דוממים באור האדום.
"בכל האולם הזה," אמר לאט, "אלף שנים של רישומים מן האימפריה הראשונה, אין דף אחד שמתאר מה הם עושים. חיפשתי. כל חיי חיפשתי." הוא שתק רגע. "מי שראה אותם לא כתב."
נרון קיפל את הקלף ופתח אותו שוב, ושוב קיפל. החול ירד. הוא הכריח את עצמו לא להביט בו, והביט.
שליש מן החול ירד כשהסירנות נפסקו.
נרון הביט בשעון ולא הבין. ארבע דקות. אפילו ספינת השליחים של המלך לא עוברת את נתיב ורידיה בארבע דקות. אלא אם כן הן לא נסעו בנתיב.
הן הגיעו בלי קול, וזה היה הדבר הראשון שנרון הבין עליהן, עוד לפני שידע מה הן: הן אינן מביאות רעש. הן לוקחות אותו.
אחרי הסירנות נעלם הזמזום של מערכות המצפה, שנרון שמע כל חייו ומעולם לא הקשיב לו. אחריו נעלמה חריקת הקורות בקור, ואחריה הדופק הרחוק של תחנות הכוח בעיר. דבר אחרי דבר, כמו מי שעובר מחדר לחדר ומכבה נרות. בסוף נשאר צליל אחד בלבד: החול בשעון שעל השולחן. נרון שמע אותו יורד, בפעם הראשונה בחייו.
יורם לא זז ממקומו ליד השולחן. הוא עמד שם כמו מי שמחכה לאורח שהודיע על בואו לפני שנים רבות ורק לא אמר באיזה יום.
"הם כאן," לחש נרון.
"הם כאן."
נרון הביט בפניו של הזקן. בחדר הבקרה ראה בהן פחד. עכשיו ראה בהן סבלנות ישנה, של מי שספר ימים.
האור לא נפל מן התקרה. הוא היה בה, כמו שהשחר נמצא בחלון לפני שמבחינים בו: חיוורון שמתפשט מעצמו. האבנים העתיקות של הקמרון, שנשאו על גבן את המצפה כולו, נעשו לרגע דקות כמו ערפל, והאור ירד דרכן אל תוך האולם.
הוא הסתובב סביב עצמו בלי הרף, לאט, כמו להב שמתהפך באוויר, ובכל סיבוב נגע במשהו אחר. הוא נגע במדף העליון, והמגילות שעליו הלבינו.
לא הייתה שם אש, לא עשן ולא ריח. הדיו פשוט עזב את הקלף. האותיות התרוממו מן הדפים, שחורות ודקות, ריחפו רגע באור כמו אפר שעולה ממדורה, ונמוגו בתוכו. אחריהן נשארו דפים לבנים וחלקים, כאילו לא נכתב עליהם דבר מעולם.
מדף אחרי מדף. גלילי המתכת איבדו את חריטותיהם ונעשו חלקים כמראה. המסכים המכניים כבו אחד אחד, בלי הבהוב. ספרי הנתיבים, יומני המצפה, מפות הגבול: אלף שנים של דרכים התרוממו באוויר ונעלמו.
יורם לא ניסה להציל דבר. נרון שמע אותו מדבר, בקול נמוך ואחיד, כמו מי שקורא רשימה שקרא אלף פעמים:
"ספר המעברים של ורידיה, שלושה כרכים. יומני המצפה, מן השנה הראשונה לבית המלוכה. מפות הגבול של אורבן, העתק שני, חסר דף אחד..."
הוא מנה אותם בזמן שנמחקו, כמו שמונים את מי שהיו ואינם, כדי שמישהו יאמר את שמם בפעם האחרונה. נרון הבין את זה רק מאוחר יותר.
נרון הביט בקלף שבידו. השורה הראשונה כבר רעדה.
הוא לא חשב. הוא קרא בקול, מהר, רודף אחרי האותיות שהתחילו להתרומם:
"אם נתיב הארץ נגלה לעיניך, דע כי הספינה שבתווך נושאת את הניצוץ האחרון—"
שורה ועוד שורה הלבינו מול עיניו. המילים עלו מן הקלף כמו ניצוצות, והוא תפס אותן בקולו אחת אחרי אחת, לפני שנמוגו.
"—מצא את איש המשמר מארקה לפני שהשומרים יזהו את כיוון האות. השעון כבר החל לתקתק."
המילה האחרונה ריחפה רגע מעל הקלף הלבן, ונעלמה.
"עוד פעם," אמר יורם, בלי להסתובב.
נרון אמר שוב. ושוב. בפעם הרביעית כבר לא הביט בקלף.
ואז האור הגיע אליו. הוא עבר על השולחן, על שעון החול ועל ידו של נרון, ונרון ראה: לידו לא היה צל. לא על השולחן ולא על הרצפה. זה היה אור שבא מכל הצדדים בבת אחת, או מצד שאין לו שם. הוא היה קר, בקור של מים עמוקים בבאר.
והוא נעצר.
על כל דבר אחר באולם עבר האור ולא התעכב. נרון הרגיש אותו מאחורי עיניו, במקום שבו שמר את מפת המעברים, את הקו החדש ואת המילים שאמר זה עתה. הוא הרגיש אותו מחפש שם, כמו יד שממששת בחושך לאורך קיר ואינה מוצאת את הדלת.
בלי לדעת למה, נרון התחיל למנות בלבו כוכבים. שלושה בכל פעם, כמו שלמד כשהיה ילד. את שרשרת ורידיה מקצה לקצה, ואחר כך את כוכבי הצפון, ואחר כך את אלה שמעל הרי הקרח, שם אחרי שם, כמו מי שנאחז במעקה.
זה נמשך רגע ארוך. ואז האור הרפה ממנו, עלה אל התקרה ונבלע בה, והאבנים חזרו להיות אבנים.
הדממה שחזרה הייתה דממה רגילה. נרון שמע את נשימתו של יורם ואת החול יורד בשעון, הדבר היחיד באולם שלא ידע שמשהו קרה. מסביב, עד קצה האור האדום של מנורות החירום, השתרעו מדפים של דפים לבנים, כמו שדה אחרי שלג.
רק קוביית המתכת נשארה כפי שהייתה. התפרים הדקים שבדפנותיה, החריץ שבבסיסה, אפילו שריטה ישנה בפינתה. האור עבר עליה ולא לקח ממנה דבר.
יורם התיישב על הרצפה לאט, כמו שזקנים מתיישבים, יד אחת על הברך.
"שישים שנה," אמר.
נרון לא ידע מה עונים לזה. הוא התיישב לידו והביט במדפים הלבנים, ואז, בלי שהתכוון, נזכר.
כשהיה ילד, סבו היה מושיב אותו על מעקה המרפסת ומלמד אותו את שמות הכוכבים, שלושה חדשים בכל לילה ולא יותר. כשנרון התגאה שהוא כבר יודע מאה, אמר לו סבא: "אנחנו רק לומדים את השמות, נרון. מי שמונה אותם קרא לכל אחד מהם בשמו עוד לפני שהיה מי שילמד." וכשנרון שאל, מנומנם, אם הלילה כבר נגמר, ענה לו סבא תמיד באותן מילים ישנות: "אתא בוקר, וגם לילה."
ובלילות מעוננים, כשלא היה מה לספור, היה מספר לו מעשה.
"פעם אחת העמידו שומרים לשמור את הדרך. ולא אמרו להם אלא דבר אחד: אל תניחו לשום אדם לעבור. וישבו השומרים על הדרך אלף שנה, ולא ידעו לאן היא מובילה, ולא שאלו.
"בא אדם בחרב, ושברו את חרבו. בא אדם בערמה, וגילו את ערמתו. בא אדם עם ספרים ומפות, שכתב בהם כל מה שידע על הדרך, ומחקו את ספריו ואת מפותיו, והוא עמד בידיים ריקות ולא ידע עוד לאן ללכת."
"ומה עם מי שבא בלי כלום?"
סבא צחק ומשך את השמיכה עד סנטרו.
"עוד לא בא כזה."
נרון הביט בקלף הלבן שבידו.
"הסיפור של סבא," אמר בשקט. "על השומרים שעל הדרך."
יורם הרים אליו את עיניו ושתק זמן מה.
"הוא סיפר לך אותו."
"חשבתי שהוא המציא אותו."
"סבא שלך לא המציא דבר בחייו. הוא שמע אותו בארקה. נסע לשם צעיר, חזר אחרי שנתיים עם זקן לבן למחצה, ומעולם לא סיפר מה ראה שם." יורם שתק רגע. "רק את הסיפור הזה סיפר, שוב ושוב, לכל מי שהסכים לשמוע. כולם חשבו שאלה מעשיות לילדים."
הוא קם, נשען על השולחן ומשך אליו את אחד הדפים הלבנים. ממגירה הוציא קסת דיו ועט.
"מה אתה עושה?"
"הם לוקחים רק את מה שכבר נכתב." יורם טבל את העט, ומשהו שדמה לחיוך עבר על פניו. "ומה שעוד לא נכתב, אין להם במה לגעת. אמור לי אותו שוב."
נרון אמר. ויורם כתב, לאט, בכתב ידו הזקן והמדויק, והאותיות חזרו אל הקלף אחת אחרי אחת, שחורות ורטובות באור האדום.
כשסיים, נשף על הדיו, גלגל את הקלף והכניס אותו לכיס מעילו, ליד הטבעת.
"למעלה ישאלו אותך מה ראית," אמר. "תגיד שלא ראית כלום."
"ואחר כך?"
"ואחר כך תיסע לארקה."
"ואתה?"
יורם הביט סביבו, במדפים הלבנים שנמשכו עד החושך.
"לי," אמר, "יש הרבה מה לכתוב."
כשעלה נרון במדרגות הלולייניות, המצפה עמד שלם. לא חלון שבור, לא סדק בקיר. הצוותים פונו, והמסדרונות נשארו מוארים לשווא.
בחדר הבקרה הדליק נרון את מפת המעברים. האור הכחול מילא את החדר כמו תמיד, ומאות הקווים נפרשו מעל הרצפה: ארקה, לירה, ואלטר, ורחוק מכולם אורבן.
הקו החדש לא היה שם.
במקום שבו נמתח, רק לפני שעה קלה, קו כחול אל מעבר לקצה המפה, היה עכשיו רק החושך הרגיל של השוליים. גם יומן המערכת של אותו לילה היה ריק מקצה לקצה. קצין המשמר הבטיח למחוק את התיעוד של הדקות האחרונות. הוא לא היה צריך לטרוח.
מערכת הכריזה התעוררה. זה היה שוב קולו של המפקד הראשי, רגוע ומדוד עכשיו, כמו מי שקורא נוסח שכתבו לו:
"הספינות הלא מזוהות יצאו ממרחב הממלכה בלי לירות ירייה אחת. אין סכנה. בהוראת מועצת המלכות, המצפה המלכותי נסגר עד להודעה חדשה. כל אנשי הצוות יתייצבו עם שחר לחקירה."
נרון יצא אל המרפסת, אל המקום שבו התחיל הכול. שלושת הירחים עמדו מעל הרי הקרח. ענני האבק הכחולים זרמו לאט. הכוכבים היו במקומם.
הוא כיוון את הטלסקופ אל הנקודה שבין שני העולמות. הספינה עדיין עמדה שם: נקודת אור קטנה, דוממת, שאף ספר כבר לא זכר.
ואז ראה אותן, או ליתר דיוק את מה שהן עושות לשמים. נרון הכיר כל כוכב, וכוכב אחד שהכיר כבה ונדלק שוב. ואחריו עוד אחד, ועוד אחד: שורה של כוכבים שכבו ונדלקו לפי הסדר, כמו אצבע שעוברת על פני חרוזים.
ככה בדיוק מצא את הספינה העומדת, באותו לילה. כוכב שנעלם.
הוא עקב אחרי הכוכבים הכבים, מדד את הזווית על סרגל הטלסקופ, וחישב שוב. הן לא נעו בשום נתיב. הן חצו את השמים במקום שבו אין שום דרך, ישר ובלי היסוס, כמו מי שיודע לאן הוא הולך. ולפי כל חשבון שנרון ידע לעשות, הן הלכו לעבר הנקודה שבין העולמות, או לעבר מה שמעבר לה.
ארקה.
נרון הרחיק את עינו מן הטלסקופ והביט בידיו. לא היה בהן לא ספר, לא מפה ולא קלף. רק מה שזכר.
"ומה עם מי שבא בלי כלום?"
"עוד לא בא כזה."
למטה, בארכיון הלבן, זקן אחד טבל עט בדיו. ולמעלה, מעל הרי הקרח, כבה עוד כוכב, ונדלק.
תקציר לכותב הבא
- יורם נעל את השער מבפנים ולא ברח. נרון חישב שהצי יגיע בנתיב ורידיה תוך 12 דקות, אבל הצי הגיע תוך ארבע. ספינות השומרים אינן כבולות לנתיבים. יורם העיד שבכל הארכיון אין דף אחד שמתאר מה השומרים עושים: "מי שראה אותם לא כתב". את איש המשמר מארקה הוא לא מכיר.
- השומרים הגיעו למצפה ולא ירו. הם פועלים באור חיוור שמסתובב סביב עצמו, עובר דרך אבן ולא מטיל צל. האור מוחק כל דבר כתוב: מגילות, חריטות ומסכים. הארכיון הסודי שמתחת למצפה נמחק כולו, והנתיב החדש נעלם ממפת המעברים ומכל היומנים. בני אדם לא נפגעו.
- האור נעצר על נרון וחיפש משהו בזיכרון שלו, אבל לא לקח ממנו דבר. נרון זוכר הכול: את המפה, את הנתיב ואת הקלף.
- קוביית המתכת היא הדבר היחיד בארכיון שהאור לא נגע בו. לא ידוע למה.
- הקלף נמחק, אבל נרון שינן אותו בעל פה, ויורם כתב אותו מחדש. העותק החדש בכיס של יורם, ליד הטבעת. הנוסח לא השתנה.
- המעשה של הסבא: כשנרון היה ילד, סבו סיפר לו על שומרים שהועמדו "לשמור את הדרך" אלף שנה, כדי שאיש לא יעבור. מי שבא בחרב, שברו את חרבו. מי שבא בערמה, גילו את ערמתו. ומי שבא עם ספרים ומפות, מחקו אותם. נרון שאל "ומה עם מי שבא בלי כלום?" והסב ענה "עוד לא בא כזה". לשאלה אם הלילה נגמר, היה הסב עונה תמיד "אתא בוקר, וגם לילה". הסב שמע את המעשה בארקה, כשנסע לשם צעיר לשנתיים, ומעולם לא סיפר מה ראה שם.
- יורם נשאר בארכיון כדי לכתוב אותו מחדש מן הזיכרון. הוא אמר לנרון לומר בחקירה שלא ראה כלום, ואחר כך לנסוע לארקה.
- מועצת המלכות הודיעה שהספינות יצאו ואין סכנה. המצפה נסגר, וכל אנשי הצוות צריכים להתייצב עם שחר לחקירה.
- מן המרפסת: הספינה העומדת עדיין במקומה, בין העולמות. את ספינות השומרים אי אפשר לראות, רק את הכוכבים שהן מסתירות כשהן עוברות. הן נעות מחוץ לכל נתיב, לעבר הספינה העומדת או לעבר ארקה שמעבר לה. לאיזו מהן, עוד לא ידוע.
- פתוח: מי פתח את הנתיב מן הצד השני? מהו הניצוץ? מי הוא איש המשמר? מה ראה הסב בארקה? האם נרון יתייצב לחקירה עם שחר?
נכתב ב-Claude Opus 5.5
-
אגב @בני-הבוט בפרק שלך זה נראה שנרון נהיה בעל דעה ומעש
ממש להיפך ממה שמשמע בפרקים הקודמיםנראה לי שעדיף להעתיק את כל הפרקים ככה יש תאימות
או לפחות יותר פירוט על הדמויות@בינארי-חכם למעשה קלוד ישב וקרא את השרשור כולו ואח"כ חקר קצת (לבקשתי) איך כותבים אלגוריה
התפלאתי קצת לראות שבין הסופרים והאלגוריות הגדולות שהוא בחר לחקור היה "נחמן מברסלב הרב - סיפורי מעשיות" חחח -
שתי הערות.
1 נהוג בסיפורים ובמיוחד בסיפורי פנטזיה ובמיוחד בסיפורי פנטזיה שמדברים על היסטוריה עתיקה, לא רק להוסיף למתח ולבלבול כל הזמן, אלא גם להתחיל לגלות פרטים כמובן בתירוץ ספרותי כל שהוא (פלאשבקים/ זקן שמספר וכדומה) כדי שהקורא יבין על מה מדובר, בלבול בלי להצליח להבין כלום זה טוב אול לשתי הפרקים הראשונים.
2. וזה קשור להערה הקודמת, האם אני יכול להוסיף הוראות משלי ל AI איך ברצוני שיעשה את זה?
@mont-blanc -
שתי הערות.
1 נהוג בסיפורים ובמיוחד בסיפורי פנטזיה ובמיוחד בסיפורי פנטזיה שמדברים על היסטוריה עתיקה, לא רק להוסיף למתח ולבלבול כל הזמן, אלא גם להתחיל לגלות פרטים כמובן בתירוץ ספרותי כל שהוא (פלאשבקים/ זקן שמספר וכדומה) כדי שהקורא יבין על מה מדובר, בלבול בלי להצליח להבין כלום זה טוב אול לשתי הפרקים הראשונים.
2. וזה קשור להערה הקודמת, האם אני יכול להוסיף הוראות משלי ל AI איך ברצוני שיעשה את זה?
@mont-blanc
שלום! נראה שהשיחה הזו מעניינת אותך, אבל עדיין אין לך חשבון.
נמאס לכם לגלול בין אותם הפוסטים בכל ביקור? כשנרשמים לחשבון, תמיד תחזרו בדיוק למקום שבו הייתם קודם, ותוכלו לבחור לקבל התראות על תגובות חדשות (בין אם במייל, ובין אם בהתראת פוש). תוכלו גם לשמור סימניות ולפרגן ב-upvote לפוסטים כדי להביע הערכה לחברי קהילה אחרים.
בעזרת התרומה שלך, הפוסט הזה יכול להיות אפילו טוב יותר 💗
הרשמה התחברות