פרק 5 — האור מארקה
הפעמונים לא הפסיקו לצלצל. הצליל שלהם התגלגל מעל גגותיה הכהים של העיר, טיפס במעלה מגדלי האבן והתפשט עד לחומות החיצוניות, שם פגש את הרוח שהגיעה מן ההרים. זה לא היה צלצול רגיל של שחר. בקרדן היו פעמונים לכל דבר: לשריפה, להתקפה, להגעת ספינות, למותו של מלך, ואפילו לפתיחת שערי העיר בבוקר. אבל הצליל הזה לא השתייך לאף אחד מהם. כל הפעמונים צלצלו יחד, בלי סדר ובלי קצב, כאילו כל אחד מהם קיבל הוראה ממקום אחר. אנשי המצפה יצאו אל הרחובות, חיילים רצו לעמדות שעל החומות, ובחלונות הבתים החלו להופיע פנים מבוהלות. נרון עמד במרפסת והביט מזרחה. האור שהיה נראה קודם כקו דק בשמים כבר התרחב. הוא לא האיר את העננים סביבו; להפך, העננים נראו כאילו הם נסוגים ממנו. הוא היה לבן מדי, נקי מדי, כאילו מישהו לקח חרב עשויה אור וחתך את שמי הלילה. אבל הדבר המוזר ביותר היה שלא היה לו מקור. נרון עקב אחריו בעיניו, חיפש ספינה, שער, תחנת מעבר או אפילו גוף שמימי, אך לא מצא דבר. רק אור. והוא נע.
"צריך לעזוב," אמר יורם מאחוריו.
נרון הסתובב. יורם כבר לבש את מעילו הכבד, ואת הקובייה הסתיר עמוק מתחת לבד. "עכשיו?" שאל נרון. "לפני שהצבא יסגור את השערים?" יורם הנהן. "לא רק הצבא. תסתכל על המצפה." נרון הביט סביב. רק עכשיו שם לב לכך שכל מערכות התאורה כבו. מסכי המידע שעל הקירות היו שחורים, המחוגים בלוחות הבקרה נעצרו, ואפילו מנגנון השעון הגדול שבמרכז המגדל הפסיק לפעול. "הם לא כיבו אותם," אמר יורם. "המערכות פשוט הפסיקו." "בגלל האור?" "אני לא יודע." נרון הביט שוב בשמים. "אז בוא נגלה."
הם ירדו במדרגות במהירות. המצפה, שבדרך כלל היה מקום שקט ומסודר, נראה כעת כאילו ננטש באמצע יום עבודה. דפים היו פזורים על הרצפה, שולחנות נדחפו הצדה, ועל הקירות נשארו סימנים כהים במקום שבו נמחקו בעבר הכתובות והתרשימים. נרון חלף על פני הדלת שהובילה לארכיון הסודי. הוא עצר לרגע. לפני כמה שעות היה מאחוריה עולם שלם של ידע. מאות שנים של מפות, רישומים, תצפיות וסודות. עכשיו נשאר רק חלל ריק. יורם הניח יד על כתפו. "אל תסתכל." "אני צריך לזכור." "לא. אתה צריך לשרוד." הם המשיכו.
כאשר הגיעו לשער הראשי, הם גילו שהוא כבר נעול. שישה חיילים עמדו מולו, ושומר בכיר צעק פקודות לעבר הרחוב. מעבר לשער התאספו עשרות אנשים, כולם הביטו לשמים. "השער נסגר עד להודעה חדשה!" צעק השומר. "אף אחד לא יוצא מקרדן!" נרון ויורם נסוגו לתוך הצל. "אמרתי לך," לחש יורם. "הם כבר סגרו את העיר." "אז נצטרך דרך אחרת." "איזו?" נרון הביט במגדל. "המרפסת המערבית." יורם הסתכל עליו כאילו איבד את דעתו. "היא בגובה ארבעים מטר." "יש סולם תחזוקה." "הסולם נשבר לפני שנתיים." "אז נקווה שהם לא תיקנו אותו."
הם טיפסו. הרוח התחזקה ככל שעלו, וכשהגיעו למרפסת המערבית כמעט לא הצליחו לעמוד. קרדן נפרשה מתחתיהם כמו ים של אבן ואור. רחובות צרים נמתחו בין הבתים, עגלות נעצרו באמצע הדרך, ובמרחק נראו החומות הגבוהות שמקיפות את העיר. מעבר להן התרוממו הרי הקרח, לבנים וכחולים תחת אור הירחים. ואז האור מארקה הגיע מעליהם.
נרון הרים את ראשו.
הוא היה קרוב.
קרוב מדי.
הקו הלבן שחצה את השמים התרחב לפתע, ובתוכו הופיעו צורות. תחילה נראו כמו נקודות. אחר כך כמו עמודים. ולבסוף נרון הבין שהוא מביט במשהו עצום, משהו שנע במהירות כזאת שהעין האנושית לא הצליחה לתפוס את גבולותיו. הוא לא היה ספינה, לפחות לא כפי שנרון הכיר ספינות. לא היו לו מנועים, כנפיים או גוף מתכתי. הוא נראה כמו מבנה שחור עצום שהאור מקיף אותו מכל צד, כאילו הוא נע בתוך סערה של אור. "זה מגיע לכאן," אמר יורם. "כן." "כמה זמן?" נרון לא ענה.
משום שהדבר עצר.
באוויר.
מעל ההרים.
כל העיר השתתקה.
אפילו הפעמונים חדלו לצלצל.
המבנה השחור עמד במרחק עצום מקרדן, אך נרון הרגיש כאילו הוא יכול לראות אותו מקרוב. על פניו הופיעו קווים כחולים, מאות קווים, שהתחברו זה לזה ויצרו צורות שנראו כמעט כמו כתב. לפתע אחד הקווים התנתק מהמבנה וירד כלפי מטה. לא קרן. לא קרן אור. משהו אחר. קו דקיק של אור כחול שנמתח מן השמים אל האדמה. הוא נגע באחד ממגדלי העיר.
לא קרה דבר.
ואז האבן התחילה להשתנות.
נרון ראה את הצריח מתעוות כאילו הוא עשוי שעווה. אבנים זזו, חרכים נסגרו, קירות התעקמו. בתוך שניות השתנה המבנה כולו והפך למעין עמוד שחור וחלק. על פניו הופיע אותו סמל שראה על הקלף.
יורם נשם עמוק.
"זה הסמל."
נרון הנהן.
"של האימפריה הראשונה."
"לא," אמר יורם. "הסמל הזה היה לפני האימפריה."
נרון הביט בו. "מאיפה אתה יודע?"
יורם הוציא את הקלף מכיסו. "כי סבא שלך לא סיפר לך את כל מה שהוא ידע."
נרון קפא.
"מה?"
יורם פתח את הקלף.
הטקסט שעליו היה עדיין כפי שכתב אותו, אבל כעת הופיעה בתחתיתו שורה חדשה. לאט, אות אחר אות, כאילו מישהו כותב אותה מבפנים.
הדרך אינה נפתחת למי שמחפש אותה.
יורם המשיך לקרוא בקול.
היא נפתחת למי שכבר היה בה.
נרון הרגיש את הדם קופא בידיו.
"סבא שלי."
יורם הנהן.
"אתה חושב שהוא עבר בדרך?"
"אני חושב," אמר יורם, "שהוא ניסה למנוע ממישהו אחר לעבור בה."
לפני שנרון הספיק לענות, נשמע קול מאחוריהם.
"אתם לא אמורים להיות כאן."
שניהם הסתובבו.
איש עמד בפתח המרפסת.
הוא לבש שריון אפור כהה, ללא סמל של צבא קרדן. פניו היו צעירות, אבל עיניו היו קרות ושקטות. בידו החזיק מוט מתכת קצר, ועל צווארו היה תלוי תליון בצורת אותו סמל עתיק.
נרון שלח יד אל חרבו.
האיש לא שלף את שלו.
"מי אתה?" שאל נרון.
"מרקה."
יורם הביט בו.
"אתה איש המשמר?"
מרקה הנהן.
"אני מחפש את נרון."
"מצאת אותו."
מרקה הביט בנרון במשך כמה שניות.
"לא," אמר לבסוף. "עוד לא."
נרון לא הבין.
מרקה הרים את ידו והצביע לשמים.
"הם מחפשים מישהו אחר."
"מי?"
"האדם שפתח את הדרך."
יורם התקרב אליו. "ואתה יודע מי זה?"
מרקה הביט בו.
"כן."
"מי?"
מרקה שתק.
ואז אמר:
"אתם."
ברגע שהמילה האחרונה יצאה מפיו, הקובייה שמתחת למעילו של יורם התחילה לרטוט.
יורם נרתע לאחור.
מרקה הביט בו בפעם הראשונה בפחד.
"אל תוציא אותה."
נרון הסתכל על יורם.
"אתה מכיר את הקובייה?"
"לא," אמר מרקה.
"אז איך ידעת?"
מרקה הביט בשמים.
המבנה השחור החל לנוע.
אבל הפעם הוא לא נע לעבר קרדן.
הוא נע כלפי מטה.
ישירות אליהם.
"כי עכשיו," אמר מרקה, "הם מצאו את מה שחיפשו."
האור הכחול הקיף את שלושתם.
נרון הרגיש את האוויר נעלם מריאותיו. העולם כולו השתתק. לא היה רוח, לא קול, לא פעמון. אפילו הלב שלו נדמה כאילו הפסיק לפעום.
ואז הוא שמע קול.
לא מחוץ לו.
בתוך ראשו.
אותו קול ששמע מתחת לארכיון.
נרון.
הוא עצם את עיניו.
הפעם תבחר אתה.
כשהוא פקח אותן, המרפסת כבר לא הייתה שם.
לא היה מצפה.
לא הייתה קרדן.
לא היה יורם.
לא היה מרקה.
הוא עמד לבדו על משטח עשוי אבן שחורה, ומתחתיו לא היה דבר מלבד אינסוף כוכבים.
מולו עמד שער.
שער עצום, עתיק, בנוי משתי אבנים שחורות.
ובמרכזו היה אותו סמל.
נרון התקרב אליו.
על האבן נחרטו שלוש מילים.
הדרך מחכה לנרון.
מאחוריו נשמע קול.
"אל תפתח."
נרון הסתובב.
יורם עמד שם.
אבל משהו בפניו היה שונה.
מאחוריו עמד מרקה, חרבו שלופה.
ושניהם הביטו בשער כאילו הם מפחדים ממנו.
נרון הסתכל שוב על השער.
ואז ראה דבר נוסף.
בקצה האופק, בין מיליארדי הכוכבים, הופיעה נקודת אור קטנה.
אותה ספינה.
הספינה שעמדה בין העולמות.
רק שעכשיו היא לא הייתה רחוקה.
היא הייתה מעבר לשער.
והיא חיכתה.
תקציר לכותב הבא
נרון ויורם ניסו לעזוב את המצפה, אך שערי קרדן נסגרו. הם עלו למרפסת המערבית, שם ראו את העצם המסתורי שהגיע מכיוון ארקה. הוא נראה כמו מבנה שחור עצום המוקף באור לבן, וממנו ירד קו כחול ששינה את אחד ממגדלי העיר והותיר עליו את הסמל העתיק.
יורם גילה לנרון שסבו כנראה לא סיפר לו את כל מה שידע. הקלף השתנה והופיעה בו שורה: "הדרך אינה נפתחת למי שמחפש אותה. היא נפתחת למי שכבר היה בה." ייתכן שסבו של נרון כבר עבר בדרך המסתורית בעבר.
במרפסת הופיע איש המשמר מארקה, שאמר שהוא מחפש את נרון. הוא טען שהשומרים מחפשים את האדם שפתח את הדרך, וכשנרון שאל מי עשה זאת, מארקה ענה: "אתם." הוא גם זיהה את הקובייה ונראה מפוחד ממנה, למרות שטען שאינו מכיר אותה.
לאחר מכן המבנה השחור בשמים התקרב, והאור הקיף את נרון, יורם ומרקה. נרון מצא את עצמו במקום מסתורי מחוץ לעולם המוכר, על משטח אבן שחורה מוקף בכוכבים. מולו ניצב שער עתיק ועליו הכיתוב: "הדרך מחכה לנרון." יורם ומרקה הופיעו מאחוריו והזהירו אותו שלא לפתוח את השער.
מעבר לשער נראית כעת הספינה המסתורית שעמדה בין העולמות. היא אינה עוד רחוקה — היא נמצאת ממש מעבר לשער ומחכה.
שאלות פתוחות: מהו המקום שאליו הגיעו נרון, יורם ומרקה? מי או מה העביר אותם לשם? למה השער נקרא על שמו של נרון? מה הקשר של סבו של נרון לדרך? מדוע מרקה מפחד מהקובייה? ומה נמצא בתוך הספינה שמעבר לשער?
נכתב ע" צאט gpt
חברה קצת שחכתם מהסיפור... מחר אני לא יכול להעלות כי העליתי 2 ברצף.
חקרתי את זה, ונראה שזו תקלה בסינון של נטפרי שהתחילה בערך ב-19.9, והיא פוגעת דווקא בחשבונות קלוד בתשלום.
